משלחת גדולה בת 76 משתתפים, מטעם ארגון יוצאי הרובישוב, יצאה לביקור זיכרון באתרי ההשמדה במיידנק ואושוויץ בפולין ולהיות נוכחים במעמד גילוי ה"גל-עד" בהרובישוב. רוב חברי המשלחת הנם ניצולי השואה, יחד עם בנים ובנות, נכדים ונכדות, 60 מישראל ועוד 16 חברים וחברות מארצות הברית, קנדה ואירופה. בטקס השתתפו בנוסף למשלחת הארגון מישראל, ארצות הברית, קנדה ואירופה, רבים מתושבי הרובישוב ואורחים מהסביבה וכן עיתונאים וצלמי טלוויזיה מווארשה ולובלין.

החבר חיים נבון שימש כראש המשלחת מטעם מזכירות הארגון, ריקי פרי-הד שימשה כמדריכת סיור השורשים מטעם חברת הנסיעות "עידו". ריקי הדריכה במקצועיות ובמסירות את המשלחת. ריקי בת להורים יוצאי הרובישוב המעורים בחיי הארגון.

אסיים בנימה אישית, בשמן שליחותי בפולין, עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, נסעתי להרובישוב, לראות מה שרד מהקהילה היהודית במקום. מתוך 7300 יהודים שחיו שם לפני המלחמה, מצאתי 2 יהודים ניצולי שואה.

ראיתי את בתי המדרש, את הטריקער ושאטטענער שטיבל וכל האחרים, הם היו הרוסים למחצה, או הפכו לשמש כבתי מלאכה לנפחות ונגרות... בית הכנסת הגדול - די גרויסע שיל, משמש היום מצבור לאשפה.. בדרכי לבית הספר תל-חי, שבו למדתי, ראיתי מדרכות מרוצפות במצבות שנדדו מבית הקברות היהודי במקום.

אותיות עבריות, שמותיהם של יקרינו, של בני משפחה וקרובים בצבצו מבעד לאדמה, הרגשה קשה של יתמות ונכות.

מאז אותו ביקור חטוף אך בלתי נשכח בעיר מולדתי בהרובישוב חלפו 50 שנה, עדיין קשה לי לתפוש את מלוא נוראותיה של השואה. הרי אני עליתי לארץ-ישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לפני חורבן יהדות פולין, חורבן הכוח היהודי, הציוני והחלוצי.

להתמודד עם תופעת השואה קשה ומורכב, לפעמים למעלה מכוחנו ובינתנו. קשה להבין במושגים של חשיבה אנושית ונורמלית, אולי גברו אצלי הרצון והצורך לקיים קשר קרוב ופעיל עם שרידי יוצאי העיירה, שהתרכזו בארגון יוצאי הרובישוב בישראל.