כפעילה בהנצחת קורות השואה באירופה, בפרט תוך התייחסות אישית לעיר מולדתי הרובישוב, אני חשה צורך להנחיל, כרבים אחרים - ואין די בהם - את הקורות אותי בתקופה ההיא לדור זה ולדורות הבאים בקרב עמנו ובקרב עמי תבל. מתוך תקווה - לא עוד!!
השאלה מהדהדת למה ומדוע? האם נגזר על עמנו להיות, במחיר דמיו הסמן המצפוני של העולם. מראשית קיומו ועד עצם ימינו אלה, נתקל עם ישראל בעוינות קטלנית מתמדת, חרף העדר כל איום מציידו על סביבתו. פרדוקס זה אומר דרשני.
המכחישים, אם מתוך שנאת היהודי באשר הוא ואם בשל מחלת היודופוביה הזורמת בעורקיהם, וממנה לא נרפאו, מביאה אני את העובדות בדרכי הצנועה בסיפורים קצרים דרך פיסול וציור.
אתחיל במשמעותה של המילה בשפתה המקורית בגרמנית, כפי שנהגתה והומצאה במוחותיהם המעוותים: "VERNICHTUNG", שתרגומה המילולי הוא: ה כ ח ד ה, על פי מתכון זה בוצעה בידי שלטונות גרמניה בתקופת הרייך השלישי, מדיניות של חיסול מוחלט לישות היהודית
באירופה, בהנחיית ראשי השלטון ועוזריהם ובעזרתם השטנית של שותפיהם האנטישמיים ברחבי אירופה.
מדינות אירופאיות שעד לא מזמן נחשבו כנאורות ומניחי היסוד לערש התרבות והאנושות, הפכו בין לילה לאויבי האנושות והתרבות הבסיסית, שנאת היהודי והזר המפעפעת, התעוררה לחיים ממאירים בקרבם, גדולי הסופרים והמשוררים, פילוסופים והוגי דעות, מוסיקאים ושוחרי מדע נאלמו ולא רצו לשמוע, לראות ולדעת את אשר מתרחש. רצח חייתי והתנהגות בהמית יהיה זה עלבון לחיות לומר כך , אכזריות בלתי נתפסים שררו במדינות תרבות כגון:פולין איטליה, אוסטריה, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, בלגיה, צרפת, הולנד, לוכסמבורג, אסטוניה, לאטביה, יוון, בולגריה ואף בנורווגיה, שם נתפסו, הומתו או נמסרו לידי הגרמנים ועושי דבריהם לשם חיסול במונחים תעשייתיים, מעל ל: 5,800,000 יהודים הומתו למעשה בתקופה שבשלהי שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת.
אנו דור השואה אשר שרד, נמנענו שנים רבות מלשתף את בנינו בחוויותינו. בנים בריאים אשר נולדו אחר השואה, נולדו אל תוך עולם משוחרר, עולם אשר שפט קבל עם ועדה את רוצחיו, עולם שסלד מאפליה ורוע, עולם אשר שם את מעייניו בבנייה וחידוש, סליחה ואהבה. לא העזנו לקלקל להם את חדוות היצירה ושמחת החיים, וזאת מתוך דאגה וחמלה לנפשם הבריאה, לפועלם הפורה, ולתפישת עולמם העצמאי, הבטוח והאיתן. אך עם בגרותם הנפשית והגופנית של ילדינו החלו להישאל שאלות, שאלות נוקבות ומכאיבות שלא ניתן היה להתעלם
מתוכנן, וכאן נפרץ שכר השתיקה ונגלתה האימה, הכאב והצער, בושת החלש הכנוע, ויראת האגו שנפגע והכבוד העצמי אשר נרמס.
כילדה חוויתי את האימה והצורך להתכחש, להסתתר כיהודיה.
בדרך לא דרך הצלחתי להימנות עם המיעוט שבמיעוט ששרד את התופת, את ההשפלה והעצב, את גדיעת הוריי ואהוביי, עתידי וחלומותיי. כעדות נותרו חקוקים על שתי זרועותיי מספרים ואותיות ותיקוני מספרים ואותיות (כי אצל הגרמנים סדר זה סדר): SEN MUSS ORDNUNG.
חבריי וחברותיי, נמשיך עם המספר המתוקן החקוק על זרועי, וזהו סיפור שאינו רק אישי אלא כלל יהודי, ההשפלה לקראת חיסול של ילדים יהודים שהופרדו מהוריהם ואחיהם, הורעבו והצטמקו, כך שלפי נוהלי מחנה הריכוז לא היה להם תועלת עבור המאמץ המלחמתי הגרמני וסופם נחרץ. ובכן באשר למספר המתוקן על זרועי, בתחילת המספור בבירקנאו נחקקו על זרועי B 161, האות B מסמלת את המונח B-LAGER, דהיינו, מחנה B. כאמור, עם העברתי בבירקנאו למחנה A תוקן ונמחק האות B ומעליו נכתב המספר 2 ובמקום _ כתבו 0 וזה הופך את המספר ל _ 20161 A , כלומר המספר 20161 היה זהותי ושמי, גופי ופרטיותי, כמו שהוא אושוויץ, ייתכן וזה נשמע כסיפור אישי נדוש, אך לו משמעות כלל אנושית, של עם נאור בקרבו צמחו גיטה, בטהובן ומוצרט, שועי עולם וגדולי הוגי הדעות, מדענים, רופאים, תעשיינים
ומשפטנים, היאך הופכת אומה כזו לעם אכזר ומטורף, תמצית התשובות נתונה בידי הדור החדש, דור עם אתגרים פילוסופיים וקיומיים קשים ומסובכים.
אולי זה ישמע מוזר שכבר באותה עת הגעתי למסקנה שהחיים היין דבר שכדי ללחם עליים. הפרדוקס הוא שהמחשבות הראשונות שנטעו במוחי היו דווקא במקום החי שפל כמו אושביץ בירקנאו כל הדברים עליהם נמשחתי מטבע, לפני שרקמת החים נקטה הוקע והורחק ממני
כמו: יופי אסטטיקה מוזיקה ציור מבלי דעת עדיין מה זאת אמנות , הוקעו והורחקו ממני. כמו גם אמצעים סניטריים המינימליים, ואין מה לדבר על חינוך שהופסק . ההרגשות כבססים שמתפתחים אצל ילד באופן טבעי כמו רחמים נדבות איבוד ובמקומן אתה חוזה אכזריות רצח
אומללות והשפלה. כאשר השנאה מכוננת בך במקום כבוד לחיי אדם שלא קיים בפלנטה הזאת , ולמרות כל זה הייתה בי הסקרנות הרבה אייך מתנהלים החיים שם מחוץ לגדרות המחושמלים? לא הייתה לי שום אפשרות להבין למה ומדוע אני נמצאת במקום הנורא הזה בין בני אדם שאיבדו כל צלם אנוש.
עשרות שנים ניסיתי להדחיק את זיכרונות הכואבים ביותר עד לעשור החמישי של חיי אולי הטריגר" היה כאשר החל זרם את הכחשת השואה ! ובמקום שלא היה די במילים העליתי אותם דרך החומר בפיסול ובציור שנולדו מתוך עצמת הכאב והזעקה.
האמנתי בכוחי שהתבטא בעשר אצבעותיי, דרכם נבחרתי לזייף עבור הרייך השלישי דרכונים זרים למקרה של תבוסה כך יוכלו להציל את עורם של הקצינים הבכירים, קציני האס אס והוורמכט. ידעתי שאוכל לתעד את רשמיי וחוויותיי הקשים בציור ובפיסול, ואכן כך תודה לאל, עם שחרורי ובגרותי החילותי במלאכת הציור והפיסול.
תמצית חיי עד בגרותי הנם ילדותי בהרובישות, עיירה עם יהדות פורחת, במשפחה חמה שגידלה אותי בכבוד ונחת. הימים חלפו וילדותי הייתה מאושרת ואיש לא חלם שיום יבוא וזה יהיה אחרת. אבל זה קרה ויום בהיר אחד פרצה השואה ודם רב החל ניגר על פני האדמה הירוקה, מי שהייתה לפנים עיר שטופת שמש וירוקה הפכה לבליל שחור של זעקה ונאקה, את כל שמחת הילדים וההמולה המלבבת החליף שאון מצמרר, שאון גלגלה של רכבת, "רכבת המוות" כך כונתה – מבשרת הרעות שאספה מתוך יושבי העיירות השלווים אל מחנות המוות והגטאות המזוויעים.
ואני צעדתי, קטנה בסך, לבד ובין המאורעות, חווה ונוצרת בי את כל אותן הזוועות. את תחינתה של אם לחיי תינוקה האהוב שנגזל, את בכיו של פעוט שנשאר יתום, בודד ועזוב, את הרעב ומסעות הייסורים, את ההשפלות וגזיזת היופי והמחלפות. זוכרת אני גם את אותן אהבות, האהבות בצל המוות ובצל המשרפות. את הזעקה האילמת מול עולם מתנכר ושותק, עולם התלוי בצד הדרך ותוהה, ובי מרצד חלום של מי יצמיח לי כנפיים ואמריא, אעוף רחוק רחוק מכאן...לארץ חלומותיי, זו הייתה משאת נפשי, חלום מתוק ורחוק, חלום כואב ובבשרי תלמים חורש.
ואני ניצחתי, ניצחתי את המוות והשכול ונותרתי, ואת סיפורי הזוועות לדור ההמשך סיפרתי, כורעת תחת עומס זיכרונותיי, מתוך מאגר מקורותיי וכוחותיי...השתדלתי לעביר את המסר לדורות הבאים, לדור המחר. לומר את אשר בלבי, את כל הסיפורים והחוויות, כי זה מה שנותר. זה נותר וזה חשוב לחישול ולזיכרון עולמי עד, לזכור ולא לשכוח את הרוע הזוועה והאימים, את השטנה השנאה והחיתיות הבהמית, שיראו וייראו, ילמדו ויעבירו לבניהם, לנכדיהם וניניהם, וישמרו את מורשת העם היהודי שידע פוגרומים, התנפלויות ורצח המוני, אך רוחו לא נשברה ומורשתו המובנית מתחזקת.
ואני הבמאית והכותבת של סיפור חיי, מבטיחה שלא אומר לכם די ומספיק, אלא אמשיך לצייר ולפסל, לכתוב ולספר, כל עוד תרצו לשמוע, ללמוד ולשמור, להתחזק ולהתעצם במדינתנו.
1) המספר החקוק פעמיים על זרועי. 2) ברכת סבא זכרו לברכה. 3) העגלה שהובילה את הזוועה. 4) הירי לגב הקורבנות. 5) תחינת האם על עוללה. 6) האהבה בצל המוות. 7) גזיזת השיער שישמש מחלצות לרוצחים. 8) מי יצמיח לי כנפיים ואעוף רחוק. 9) לאחר שנים של שכחה והסתגלות ציור על יופי ונערות.