ביקור המשלחת במחנה ההשמדה באושוויץ

ליקוי מאורות מיכאל דרורי (פינגר) 

שקט, שקט, בני נחרישה! 
כאן צומחים קברים, 
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור.
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור

שקט, בני לי, מטמוני לי 
אל נבכה בכאב 
כי בין כה וכה בכינו 
לא יבין אויב. 

הבתים האלה, חלק משיר יותר גדול שכתב שמארקא קצ'רגינסקי מבטא עוצמה, כאב, תוגה וצורך להרגיע את הילד הבוכה והמתייפח "משום שכאן צומחים קברים". הקבר הוא סמל המוות, סמל האין, סמל החידלון... 
אלי ויזל האישיות הציבורית הבולטת ביותר הקשורה בהנצחת השואה האיומה שפקדה את עמנו, אינו מפסיק לתאר את תמונות הקורבנות, לובשי הפיג'מות של מחנות ריכוז ואת מעשי הברבריות שנעשו ביהודי אירופה ב"עידן הציביליזציה". 

ויזל לא מפסיק לספר ולתעד את הרשע המרושע של רצח עם בידי הנאצים הארורים. והוא מוסיף עניין חשוב באומרו "בתחילה-כלומר עם סיום המלחמה, כשנתגלה החורבן הגדול, לא דיבר איש, לכן היה עלי לדבר. עכשיו הכול מדברים, ולכן אינני רוצה לדבר" בבחינת שתיקה - זעקה גדולה... 

אמיל פאבנהיים, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת טורונטו, שהוא עצמו היה אסיר במחנה ריכוז, מציג את הדרך להתמודד עם המציאות של השואה מבלי להתייאש מן האדם, מן האנושות. והדבר הוא לא קל ואיננו פשוט, אל נא נשכח: לאור מה שקרה בשואה שאין לה דוגמה בהיסטוריה האנושית. האנטישמיות על גווניה וצורותיה לא נחלשה, להפך הולכת וגוברת. 

מנסים לסלף את ההיסטוריה בערמומיות ובזדון, על מנת לערער את המעמד המוסרי של מדינת ישראל ושל העם היהודי כולו, היטלר ומרעיו נטלו מהיהודים את חייהם, האנטישמיות החדשה מבקשת ליטול 
מהם גם מיתותיהם. כיום חיילים גרמנים נפגשים בבסיסיהם לערבי שירה, בסגנון "הרייך השלישי". חיילים אלה מחזיקים בארונותיהם חומרי תעמולה, דגלים נאציים, צלבי קרס ואת ספרו של היטלר "מיין קמפף". 
בשבועון אחד: מסופר על מקרה מעניין: חייל שהגיע עם חבריו, ידידיו למחנה השמדה, נשמע אומר: "קר כאן. אולי נזכור כמה יהודים למשרפות, הם בוערים טוב". הגילויים האלה מעוררים פחד ודאגה. חוששים לחיים ממש, ככה זה התחיל פעם... 
אל נא נשכח לרגע, את כל האנרגיה השקיע היטלר באידיאולוגיה האנטישמית והשנאה התהומית לעם היהודי. הוא שלל מן היהודים את התואר בן אדם! בעיניו הם לא נוצרו בצלם אלוהים, אלא בצלם השטן, שני עולמות עומדים זה מול זה, בני אדם של אלוהים ובני אדם של השטן, היהודי הוא אנטי-אנושי, הוא ייצור מחוץ לטבע וזר לטבע. היהודים הם טפילים וחיידקים, במלוא מובן המילה, ואפילו חוקי הטבע דורשים להשמידם. והעולם שתק...והעולם "הנאור" לא שמע...השואה על נוראותיה יצרה מציאות בלתי נתפשת ע"י המוח האנושי. 

מי שלא התנסה בזעזועים תהומיים אלה, מתקשה להבין את "הפלנטה האחרת". והשאלה שלא נותנת ולא תיתן מנוח עד סוף הדורות היא: כיצד קרה, שאחת האומות התרבותיות ביותר במאה הזאת תגיע לחייתיות כזאת, לברבריות כזאת, לאחת התופעות המזוויעות בתולדות האנושות?. 

זו השאלה המוסיפה להעסיק את כולנו. גם היום, למעלה מחמישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה ותבוסתה של גרמניה הנאצית, אותנו, היהודים, מעניינת ההתייחסות ותמיכתו של הציבור הרחב בגרמניה, בממשלת הרשע של היטלר ומרעיו, כיצד הגיבה הכנסייה, הפקידות, הסטודנטים האינטלקטואלים והוגי הדעות, הפרופסורים באוניברסיטאות?. 

המחקרים האחרונים והעדויות שבידי ההיסטוריונים מדברים ברורות ומפורשות, כל העם הגרמני היה שותף לפשע הנורא, "תליינים מרצון בשירות היטלר" של גולדהגן, מאשר תפיסה זו. זהו הסבר היסטורי ולא הערכה מוסרית. 

הגרמנים רצחו שישה מיליון יהודים בשואה, ואלמלא תבוסת גרמניה, היו משמידים מן הסתם עוד מיליונים רבים, זו האמת המרה. אדם שלא התנסה ב"שהייה" במחנות ריכוז למיניהם, מתקשה להבין מה חש בשר ודם מול פני המוות. 

מהו כוחו ההרסני של הטרור? איך משפיע הרעב על גופו של האדם ובעיקר כיצד הוא משפיע על הרקמה הנפשית? איך חודר הפחד לתוכו של בן-אנוש? מכרסם, וטיפין טיפין משתק את כוח הרצון, יכולת ההכרעה למעשה עד לחוסר אפשרות של מחשבה צלולה. 

השואה הרסה מוסכמות אנושיות בבת אחת. ההתמודדות הפיזית עמדה במרכז ההוויה של האדם, אבל כאן המקום לציין אף זאת, לנוכח הסדיזם והחייתיות שלוחת הרסן, נבטו רגישות וריעות עמוקים. 
לצד הפחד והאימה, היו גילויי גבורה והאנשה (מענטשליכקייט) עליונים , האנושי לא נכנע ולא סולק. אנו מוצאים אותו נושם ונאבק. 

כאמור, יש גילויים רבים של אהבה, הקרבה וגבורה. 

ילדים יהודיים רשמו פרקים מופלאים שהצטיינו באומץ לב, זריזות ותושייה. הגניבו פת-לחם דרך גדרות הגטו ודרך נקיקים תת-קרקעיים, ולעתים הפכו משענת יחידה למשפחותיהם. הם, עבורנו מקור להזדהות וגאווה. אולם השואה האיומה, יצרה מציאות טראגית ואפלה, ובלתי נתפסת, היה זה שבר אוניברסלי המעלה ספקות חמורים וחרדות למהותו של האדם ועתידו. 

גדול הפילוסופים וההוגים בדורנו מרטין בובר מגדיר את השואה "ליקוי המאורות של אלוהים...", רטט עובר בגופנו לשמע הדברים החריפים והעמוקים האלה. גם אורי צבי גרינברג מטיח כנגד אלוהים שבגד בעצמו - דברים קשים ביותר. 
עכשיו טוען אורי צבי - אין הוא אלא הממונה על קברותיהם של היהודים שאין להם ציון.

אתה הבטחת לבוא באחד הימים לקובצם ולהובילם 
קוממיות לציון ולחדש את מלכותם ולהקים את מלכם 
והנה לא באת, אלוהים! ובא האויב וקובצם 
קבוץ גלויות שלם לכיליון... 
בורות כרו בידי עצמם לעצמם 
קהילות הלכו אל כבשונים...אלו עדריך אלוהים! 
עכשיו אין עוד צורך בגאולה, שב בשמיך אלוהים! 

התבוננות בשואה לפרטיה, גרמה כמובן לזעזוע עמוק אבל גם לראיה היסטורית אחרת, נכונה יותר. 
לא הייתה זו עוד אחת מתקופות הרדיפות הידועות מ"ספר הדמעות" של תולדות ישראל, כפי שכינה היסטוריון יהודי (ברנפלד) את יריעת הייסורים של עמנו בגולה 

הפעם לא הייתה זו התפרצות בהמית של צימאון לדם, או רשעות של פורעים, אלא החלטה נחושה של מנגנון מדינה מודרנית וחזקה, להעביר מן העולם את העם היהודי! 

"כל הארץ לי גרדום" לא הייתה עוד מליצה שירית מ"עיר ההריגה” של ביאליק. 

יבשת שלמה הייתה גרדום. זוכר אני את הימים הראשונים לאחר - נסי נסים, השתחררנו מהמחנות. מועקה כבדה ירדה על כולנו, פחד גדול השתרר על "שארית הפליטה" מה יהיה? לאן פנינו מועדות? החורבן הנורא חשף את הטרגדיה הנוראה ואת המציאות הקודרת...נזכרנו בדבריו של אחד העם בעומדו לפני הכותל המערבי "ארץ כי תחרב - יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה ועם אחריהם וישובו ויבנוה מחדש. 
עם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרי?" הייאוש חדר לתוכנו, רק דמעות זלגו מעינינו בלי סוף... 

אט-אט "חזרנו אל עצמנו". ידענו כי הייאוש יגמור אותנו סופית. קמה המדינה, חלומות ותפילות של דורות התגשמו. נכון גם מדינת ישראל איננה, כמובן, פיצוי או תשובה לשואה, אין תשובה לשואה. אך המדינה היא כתובת לקיום האומה. 

וכך אמר הוגה הדעות הידוע פרופ' יהושע השל "ישראל נותנת בנו את הכוח לשאת את מכאובינו, שלא נשקע בייאוש וכדי "שנחוש ניצוץ מאיר בג'ונגל של ההיסטוריה". 

אלה הם דברי הגות עזים המדברים אל לבותינו, אל העם ועתידו. נקווה, כי הלקחים הלאומיים של השואה, הכו שורשים והיו לנכס לאומי. עם ישראל חי!.