סבא שלום

סבא, כן לי יש סבא וסבתא, יש לי גם הורים ודודים ובני דודים. משפחה ענפה, רחבה. עד לפני זמן קצר, הדבר נראה לי כמובן מאליו, טבעי. כעת, אני מבינה שלדור השני לניצולי השואה הייתה רק המשפחה המצומצמת ואולי ניצולי השואה עצמם חיו כבודדים, יחידים. 

חזרתי לפני כמה ימים ממסע בן עשרה ימים לפולין. מסע חשוב ומשמעותי, במסע ניתנה לי הזדמנות לחשוב על דברים שלא חשבתי עליהם קודם, או שלא הבנתי כל-כך קודם. גם עליך חשבתי, על סיפור ההישרדות הכואב שלך. ראיתי את הנהר, נהר הבוג. עברתי לי עיירות צפופים ורחבי וכל-כך שחורים. איך הסתתרת שם? מאיפה השגת אוכל? מה לבשת שם בקור הבלתי נתפס? על מה חשבת, האם היו לך תקוות, האמנת שתשרוד ושתקים משפחה למופת בארץ-ישראל, היא מדינת היהודים?. 

הסיפור שכתבת על נהר הבוג, משאיר יותר מדי פתח לשאלות, לתהיות. אני גם הייתי מעוניינת לשמוע מה קרה לאמך מרים, ולאחותך רחל. בכלל הספקתם להיפרד?. 

אני יודעת, שאלות קשות, כואבות, שאלות המעוררות פצעים ישנים. אתה חייב לענות, לא על הכול אפשר לענות, אני אבין. אלה שאלות ששאלתי את עצמי, לי לא היו תשובות אמיתיות, רק בדמיון. לך אולי יש... היינו במיידנק, תאי הגזים כבר מזמן לא פועלים, ובכל זאת היה קשה להישאר בתוכם יותר מדקות ספורות, תחושה של פחד. 

במיידנק אני חשה את חוסר התקווה. אנשים שנלקח מהם הכול, החל ברכוש וכלה בזהות ומשפחה. אנשים שניסו להפוך אותם למספרים דוממים. ואחר-כך גם זה לא. חוסר התקווה הזה משגע אותי. כשאתה מאבד את התקווה, אתה מאבד את הדבר החזק ביותר שיכול לגרום לך להמשיך הלאה, הבובות ההרוסות, כרותות איברים ופניהן מטושטשים - הן כל-כך סימבוליות. אני חושבת על הילדים. כמעט ואי אפשר להעלות על הדעת כאלה סיפורים, אבל חייבים! חייבים להאמין ולא להתכחש, כי זו האמת וזו הייתה המציאות. 

ביום אחר הגענו לאושוויץ ומייד לאחריו גם לבירקנאו. מאוד קשה לי לתאר עכשיו את התחושות שחשתי שם. ערמת הנעליים הענקית הפכה את מול עיניי לערמת גופות ועוד גופות. הצמה המונחת בין כל השערות הייתה שייכת לילדה יפה עם שמלה ונעליים אדומות. אחר-כך השתייכה הצמה לאימא שגורלה וגורל ילדיה נחרץ. גם לאישה הזקנה, הבודדה, הייתה צמה, בדיוק כזו. 
הבדידות הזאת היא נוראית. איך אדם יכול להיות כל-כך בודד בתוך ים של אנשים. 

אבל העיניים, הפנים והענייניים הניבטים מהקירות, מסדרון בצריף, על הקירות משני הצדדים תלויות תמונות רבות של אסירים ואסירות, שהיו באושוויץ. הם מביטים עליי, כולם ביחד וכל אחד בפני עצמו. עיניהם מדברות אליי ללא מילים, בדממה,סליחה, אני אומרת להם. אני מצטערת, מצטערת נורא. אני מתנצלת על שלא עזרתי לכם. לא הייתי אתכם אז, כשהייתם זקוקים לעזרה ותמיכה, והתחננתם להצלה. 

אני מצטערת שלא עזרתי לכם ושגם אף-אחד אחר לא עזר לכם! אתם הייתם טובים. כולכם טובים. המון אנשים עם סיפורי חיים שונים. לרגע נראים קצת מפחידים, עיניהם חודרות. לא! אתם לא מפחידים. אני לא מפחדת. אתם יפים וטובים. אתם לא אשמים...! על המזוודות רשומות כתובות, רשומים שמות. כאילו האמנתם שעוד תחזרו, שהכול רק סיוט חולף. יום אחד תתעוררו מהזוועה ותתחילו בחיים חדשים ונקיים. 

בבירקנאו צריפים הרוסים, מסודרים. חברה שלי ניגשה אל צריף אחד, מסוים, צריף מספר 8, סבתה הייתה שם כשהצריף עוד היה בנוי. הגענו לטרבלינקה, לים האבנים והמצבות. כשהלכתי לבד בין האבנים בטרבלינקה, הרגשתי קרובה אליך,יש עוד קרוב, כמו היער שאליו ברחת..., עשיתי לעצמי טקס פרטי ליד אחת האבנים, לזכר משפחתך-משפחתי, אשר יקיריה נספו בשואה. לזכר תושבי הרובישוב שנרצחו בדם קר, לזכר מיליוני היהודים, לזכר שאר האנשים שכבר לא יהיו עמנו. 
אני מדליקה נר-זיכרון ומניחה על-יד האבן. על-ידו אני שמה דגל קטן, דגל ישראל. לאחר כמה רגעי שקט, אני קמה וחוזרת לשוטט בין האבנים. אומרים על אבנים שהן קרות, שהן קשות. 

האבנים שכאן שונות. באבנים שכאן טמון חום וטמונה אנושיות. לכל אבן, לב פועם. האבנים כאן אולי נראות קשות וקשוחות, אבל זו רק הקליפה. 

אני מרגישה צורך ללטף את האבנים, לגעת, לנחם. אם הייתי יכולה, הייתי עוברת אבן אבן ומלטפת כל אחת מהן. אתם רואים, אני אומרת להם, אנחנו כאן אתכם. לא שכחנו אתכם וגם לא נשכח. אתם כבר לא לבד. אנחנו באנו עד הנה במיוחד בשבילכם, לכבודכם. באנו, כי רצינו לבוא, באנו בשביל לזכור. באנו בשביל לשמוע את הסיפורים שלכם, בשביל להקשיב לדממה שלכם. ברקע ציפורים מצייצות, אני מקריאה שני קטעים בטקס בטרבלינקה. קטע ראשון מדבר על הרקע למחנה ההשמדה שהיה כאן. הקטע השני הוא בעצם שיר,שיר שמדבר על עוצמת הדממה. 

הטקס יפה ומרגש. הוא משאיר רשמים גם אצל שאר החבר'ה. ביום האחרון למסע, אנחנו חווים על בשרנו את טעם האנטישמיות,יום, אפריל 1997, הרביצו לנו בגלל שאנחנו יהודים. ניאו-נאצי כשבידו חגורה מונפת באוויר, מוכנה להצלפה, מעלה מחשבות על חמישים שנה קודם. 

אנחנו בקבוצה תומכת וגובשת. אנחנו שבעים ולבושים היטב. לנו יש למי לפנות וגם יש לאן לברוח, וארץ משלנו לחזור אליה,חזרנו כולנו שלמים ובריאים. אז, זה היה אחרת. אז, זה לא היה נגמר טוב. לא הייתה אימא שחיבקה ואמרה שעכשיו הכול כבר בסדר. פתאום קיבלתי מושג, מה זה אומר לצאת בבוקר מהבית, כשאינך בטוח כלל אם תחזור,כך כל יום מחדש. 

איך מסיימים מכתב כזה? אני לא יודעת. היה מסע טוב וחשוב. רק חלק מהרשמים הצלחתי להעביר ורק חלק מההיסטוריה הזאת של השואה הצלחתי להבין. אני שמחה שהייתי שם, שביקרתי והתרשמתי. חשתי את הריחות, המראות, הקולות בדממה, מגע האבנים. 

הייתי שם והרגשתי וחשבתי, והייתי קרובה אליהם יותר מתמיד. סבא, אין לך מושג כמה אני מודה לך על כך שניצלת ונשארת בחיים! כך, זכיתי להכיר אותך, ואתה אדם נפלא וחזק. אני שמחה שאפשר לפנות אליך. 

אני יכולה לספר לך ולשמוע ממך.