ממיסדי העמותה

ארץ ישראל של שנות הארבעים המאוחרות, התקבצו אחדים מיוצאי הרוביישוב, חלקם הגיעו כמהגרים עם חיבת ציון בקרבם עוד לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה, כאשר גל האנטישמיות באירופה הפך מדיבורים למעשים מסוכנים, יחד עם קומץ יוצאי הרוביישוב שבאו לכאן וכן חלוצים ילידי הארץ,

התעורר בקרבם הצורך להקים ארגון של יוצאי הרוביישוב וזאת לשם קיום מצוות הנצחה והקשר המתמיד עם הקהילה הפזורה בניכר, להושיט עזרה לנזקקים ובעיקר לעולים החדשים, לייסד מוסדות כלכליים ולהירתם למאמץ קליטת עלייה.

בשנת 1951 נוסד ארגון יוצאי הרוביישוב ביזמתם של בוני ינובר, אברהם צימרמן ומאיר הופמן. תקנון הארגון נוסח ונרשם ע"י מושל המחוז בת"א ובכך נתקבל האשור החוקי בהקמתו וכך התנהל בראשיתו בניהול בוני ינובר כיו"ר, אברהם צימרמן כמזכיר וגזבר. פרט למטרות המוזכרות לעיל במגוון תפקידיו, קבע הארגון קיומם של טקסי זיכרון מדי שנה לשם הנצחת זיכרונם של הקדושים שנרצחו בידי הברברים הנאצים, ועוד פעולות ומעשים עליהם נדווח בהמשך.

שנות הששים של המאה העשרים, כ-20 שנה לשואת עמנו, ובמלאת 15 שנה לעצמאות ישראל, קם דור חדש במדינה העצמאית, ובעשור השני לקיומה החל תהליך התאוששות הדרגתי מטראומת השואה, עת הוחל ללקט ולתעד בכתב ובצילום את המורשת והתרבות היהודית על גווניה, סיעותיה ואמונתה עד אשר עלה עליה הכורת. חלוץ רעיון ההנצה בישראל הוא מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ משמר העמק, עת התגבש הרעיון להקים אתר הנצחה בירושלים למיליוני הקדושים שנרצחו, זה היה בשלהי שנת 1942, עת הגיעו לארץ דיווחים מזעזעים על רצח המוני בשטחי הכיבוש הגרמני.

ההצעה להקים את אתר ההנצחה הועלתה לראשונה בישיבה של מועצת המנהלים של קרן הקיימת לישראל "להנציח את שואת יהדות הגולה ואת לחימתם של היהודים לצד צבאות בני ברית", אף הוצע את השם "יד ושם" כאשר המילה "יד" מסמלת מצבת זיכרון, והביטוי "יד ושם" מופיע בספר ישעיהו, פרק נו', ה':

"ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן-לו אשר לא יכרת".

תקופה קצרה לאחר הכרזת המדינה נתקבלה החלטה במוסדות המבצעיים להתחקות אחר תנועתם ופועלם של פושעי נאצים בכירים ולהביאם לדין בפני בתי משפט ישראליים. ואכן באפריל 1961, בעקבות מעקב ממושך אחרי מספר פושעים נאצים, הצליח המוסד לחטוף ולהביא ארצה לשם העמדה לדין בבית משפט יהודי, בירושלים, את הפושע הנאצי אדולף אייכמן, וזאת על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, משפט אייכמן היווה זרז לספר בפה-מלא את קורות השואה ולא לשתוק, בו בעת קמו ארגונים של אלה אשר שרדו את התופת וטבעו את האמרה "לעולם לא עוד, נזכור ולא נשכח".

שימור זיכרון השואה הפך למצווה לאומית והתיעוד נעשה במגוון פעילויות של ארגוני קהילות שונות שנותר מהם המעט לזכור ולהנציח במפגשים וטקסי זיכרון שנתיים, הרצאות בתחום החינוך, העלאת מורשת בת מאות שנים של עשייה, יצירה, חידוש השפה העברית והנחלת הזיכרון לדורות הבאים.

יוצאי העיר הרוביישוב, ובשמה המקורי מראשית המאה ה-14 "רובישוב" (על שם זה נקראת משפחתו של הנשיא זלמן שזר) הייתה מעין כפר בחבל "חלם", בשנת 1400 הוענקו ליישוב זכויות עיר בידי המלך ולדיסלב השני יאגיאלו, בהמשך, בנה קז'ימייז הרביעי, מלך פולין, דרך ראשית בין לבוב ולובלין אשר עברה בהרוביישוב.

זלמן שַזָּ"ר: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב היה נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר והיסטוריון, מראשי הציונות, ח"כ ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

במהלך השנים נהרסה העיר מפשיטות הטטרים והקוזקים. בחלוקת פולין הראשונה, סופחה העיר לממלכת הבסבורג, ובשנת 1815 נכללה בשטחי פולין הקונגרסאית, במחצית המאה ה-19 התפתחה העיר, שם הוקמו מספר מפעלי תעשיה וחקלאות. בית-חולים יהודי, מוסדות רבניים, בית כנסת מרכזי, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים, כוללים וישיבות על כל מגוון זרמי היהדות, עיתונות וספרות במגוון דעות ואידיאליזם מפלגתי, אגודות לעזרה הדדית, בית דפוס עברי, בנק יהודי, תעשייה קלה, מסחר וחקלאות, תנועות נוער ופעילות מפלגתית ענפה, החל בציוניות וכלה בסוציאליסטיות, תנועות התנדבותיים ותרומות לחיזוק הישוב היהודי בא"י. העיר הרוביישוב, מנתה ערב מלחמת העולם ה-II כ-15,000 תושבים, מחציתם ואף יותר יהודים, ביניהם חסידים, מסורתיים וחילוניים.

בהרוביישוב בוצע הרצח ההמוני הראשון בשטחי הכיבוש הגרמני, בקרב תושביה היהודיים, בהרעבה ובהגליה למחנות עבודה ומוות, ירי המוני. וצעדות מוות לשם חיסולו הסופי של הישוב היהודי ומחיקת כל ראיה על הזוועות שנעשו. כשני שליש מיהודי העיר הוכחד, היתר הצליח לחמוק מן התופת בדרכים שונות ומשונות.

מקרב השורדים המעטים, קמו יזמים שנעזרו באלו שראו את הנולד ועזבו את פולין בעוד מועד, עם מטען שורשי ותרבותי עשיר, חלקם ממקסיקו, ארצות הברית וישראל, ובקרבם התגבשה החלטה להוציא לאור תיעוד מקיף ורחב ידיים בצורת ספר אלבומי בן כשמונה מאות טורים, (410 עמודים), המספר באותיות פטיט ובצילומים את עברה הרחוק עוד מהמאה ה-14 עד לחיסולו הסופי של הישוב היהודי בעיר וסביבתה.

הספר הנמצא בספריות שונות כמעט בכל מוזיאוני השואה בעולם וגם בידינו, פתוח ומזומן לכול מעיין וכול מתעניין, רובו כתוב בעברית, עם שפות נוספות, יידיש, פולנית ואנגלית ובו פרקים תיעודיים מרתקים על נושאים מהותיים אשר אפיינו את חיי הקהילה, והם:

1. תולדות יהודי הרוביישוב; על העיר ורבניה, שמותיהם, מורשתם ופועלם.
2. קווים לתולדות העיר.
3. הדפוס העברי בהרוביישוב.
4. יהודים מיוחדים ומרתקים מהמאה ה-16, וה-17
5. העיר בעיתונות העברית.
6. תקנות וחוקים, בהלכה ובמודרנה.
7. העיר נוכח השנים 1939-45.
8. רשימת הנרצחים בניב יידישאי...ועוד...

ספר מס׳ 1 יצא לאור ב-יוני 1962