ממיסדי העמותה

ארץ ישראל של שנות הארבעים המאוחרות, התקבצו אחדים מיוצאי הרוביישוב, חלקם הגיעו כמהגרים עם חיבת ציון בקרבם עוד לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה, כאשר גל האנטישמיות באירופה הפך מדיבורים למעשים מסוכנים, יחד עם קומץ יוצאי הרוביישוב שבאו לכאן וכן חלוצים ילידי הארץ,

התעורר בקרבם הצורך להקים ארגון של יוצאי הרוביישוב וזאת לשם קיום מצוות הנצחה והקשר המתמיד עם הקהילה הפזורה בניכר, להושיט עזרה לנזקקים ובעיקר לעולים החדשים, לייסד מוסדות כלכליים ולהירתם למאמץ קליטת עלייה.

בשנת 1951 נוסד ארגון יוצאי הרוביישוב ביזמתם של בוני ינובר, אברהם צימרמן ומאיר הופמן. תקנון הארגון נוסח ונרשם ע"י מושל המחוז בת"א ובכך נתקבל האשור החוקי בהקמתו וכך התנהל בראשיתו בניהול בוני ינובר כיו"ר, אברהם צימרמן כמזכיר וגזבר. פרט למטרות המוזכרות לעיל במגוון תפקידיו, קבע הארגון קיומם של טקסי זיכרון מדי שנה לשם הנצחת זיכרונם של הקדושים שנרצחו בידי הברברים הנאצים, ועוד פעולות ומעשים עליהם נדווח בהמשך.

שנות הששים של המאה העשרים, כ-20 שנה לשואת עמנו, ובמלאת 15 שנה לעצמאות ישראל, קם דור חדש במדינה העצמאית, ובעשור השני לקיומה החל תהליך התאוששות הדרגתי מטראומת השואה, עת הוחל ללקט ולתעד בכתב ובצילום את המורשת והתרבות היהודית על גווניה, סיעותיה ואמונתה עד אשר עלה עליה הכורת. חלוץ רעיון ההנצה בישראל הוא מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ משמר העמק, עת התגבש הרעיון להקים אתר הנצחה בירושלים למיליוני הקדושים שנרצחו, זה היה בשלהי שנת 1942, עת הגיעו לארץ דיווחים מזעזעים על רצח המוני בשטחי הכיבוש הגרמני.

ההצעה להקים את אתר ההנצחה הועלתה לראשונה בישיבה של מועצת המנהלים של קרן הקיימת לישראל "להנציח את שואת יהדות הגולה ואת לחימתם של היהודים לצד צבאות בני ברית", אף הוצע את השם "יד ושם" כאשר המילה "יד" מסמלת מצבת זיכרון, והביטוי "יד ושם" מופיע בספר ישעיהו, פרק נו', ה':

"ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן-לו אשר לא יכרת".

תקופה קצרה לאחר הכרזת המדינה נתקבלה החלטה במוסדות המבצעיים להתחקות אחר תנועתם ופועלם של פושעי נאצים בכירים ולהביאם לדין בפני בתי משפט ישראליים. ואכן באפריל 1961, בעקבות מעקב ממושך אחרי מספר פושעים נאצים, הצליח המוסד לחטוף ולהביא ארצה לשם העמדה לדין בבית משפט יהודי, בירושלים, את הפושע הנאצי אדולף אייכמן, וזאת על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, משפט אייכמן היווה זרז לספר בפה-מלא את קורות השואה ולא לשתוק, בו בעת קמו ארגונים של אלה אשר שרדו את התופת וטבעו את האמרה "לעולם לא עוד, נזכור ולא נשכח".

שימור זיכרון השואה הפך למצווה לאומית והתיעוד נעשה במגוון פעילויות של ארגוני קהילות שונות שנותר מהם המעט לזכור ולהנציח במפגשים וטקסי זיכרון שנתיים, הרצאות בתחום החינוך, העלאת מורשת בת מאות שנים של עשייה, יצירה, חידוש השפה העברית והנחלת הזיכרון לדורות הבאים.

יוצאי העיר הרוביישוב, ובשמה המקורי מראשית המאה ה-14 "רובישוב" (על שם זה נקראת משפחתו של הנשיא זלמן שזר) הייתה מעין כפר בחבל "חלם", בשנת 1400 הוענקו ליישוב זכויות עיר בידי המלך ולדיסלב השני יאגיאלו, בהמשך, בנה קז'ימייז הרביעי, מלך פולין, דרך ראשית בין לבוב ולובלין אשר עברה בהרוביישוב.

זלמן שַזָּ"ר: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב היה נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר והיסטוריון, מראשי הציונות, ח"כ ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

במהלך השנים נהרסה העיר מפשיטות הטטרים והקוזקים. בחלוקת פולין הראשונה, סופחה העיר לממלכת הבסבורג, ובשנת 1815 נכללה בשטחי פולין הקונגרסאית, במחצית המאה ה-19 התפתחה העיר, שם הוקמו מספר מפעלי תעשיה וחקלאות. בית-חולים יהודי, מוסדות רבניים, בית כנסת מרכזי, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים, כוללים וישיבות על כל מגוון זרמי היהדות, עיתונות וספרות במגוון דעות ואידיאליזם מפלגתי, אגודות לעזרה הדדית, בית דפוס עברי, בנק יהודי, תעשייה קלה, מסחר וחקלאות, תנועות נוער ופעילות מפלגתית ענפה, החל בציוניות וכלה בסוציאליסטיות, תנועות התנדבותיים ותרומות לחיזוק הישוב היהודי בא"י. העיר הרוביישוב, מנתה ערב מלחמת העולם ה-II כ-15,000 תושבים, מחציתם ואף יותר יהודים, ביניהם חסידים, מסורתיים וחילוניים.

בהרוביישוב בוצע הרצח ההמוני הראשון בשטחי הכיבוש הגרמני, בקרב תושביה היהודיים, בהרעבה ובהגליה למחנות עבודה ומוות, ירי המוני. וצעדות מוות לשם חיסולו הסופי של הישוב היהודי ומחיקת כל ראיה על הזוועות שנעשו. כשני שליש מיהודי העיר הוכחד, היתר הצליח לחמוק מן התופת בדרכים שונות ומשונות.

מקרב השורדים המעטים, קמו יזמים שנעזרו באלו שראו את הנולד ועזבו את פולין בעוד מועד, עם מטען שורשי ותרבותי עשיר, חלקם ממקסיקו, ארצות הברית וישראל, ובקרבם התגבשה החלטה להוציא לאור תיעוד מקיף ורחב ידיים בצורת ספר אלבומי בן כשמונה מאות טורים, (410 עמודים), המספר באותיות פטיט ובצילומים את עברה הרחוק עוד מהמאה ה-14 עד לחיסולו הסופי של הישוב היהודי בעיר וסביבתה.

הספר הנמצא בספריות שונות כמעט בכל מוזיאוני השואה בעולם וגם בידינו, פתוח ומזומן לכול מעיין וכול מתעניין, רובו כתוב בעברית, עם שפות נוספות, יידיש, פולנית ואנגלית ובו פרקים תיעודיים מרתקים על נושאים מהותיים אשר אפיינו את חיי הקהילה, והם:

1. תולדות יהודי הרוביישוב; על העיר ורבניה, שמותיהם, מורשתם ופועלם.
2. קווים לתולדות העיר.
3. הדפוס העברי בהרוביישוב.
4. יהודים מיוחדים ומרתקים מהמאה ה-16, וה-17
5. העיר בעיתונות העברית.
6. תקנות וחוקים, בהלכה ובמודרנה.
7. העיר נוכח השנים 1939-45.
8. רשימת הנרצחים בניב יידישאי...ועוד...

ספר מס׳ 1 יצא לאור ב-יוני 1962

שורשים שלנו
ספר בעברית ובאנגלית, בו רשימות ודוחות פעילות

פעילויות:
1. יד לעיירתי, מאת מ. הורביץ.
2. ביקור בפולין, לאחר 40 שנה.
3. בעקבות העבר, רשמי מסע, מאת ח. נבון.
4. ח. נבון פוגש את אלפרד הפונסקי, צלם לשעבר שראה הכול וצילם מה יכול.
5. על שיקום בית הקברות היהודי בהרוביישוב.
6. ההנצחה, לזכור ולספר על שהתחולל ב: אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, בלץ, ובוכנוואלד, את ממלכת השואה, לזכור עד סוף הדורות, מאת: מ. דרורי.
7. על קרן המלגות "קרן קדושי הרוביישוב", מאת ש. עמרי.
8. המרכז למגורים בקרית-אונו, ע"ש גולדה ולייב אורנשטיין.
9. תמצית הרשימות והמאמרים בשפה האנגלית.

ספר מס׳ 2 יצא לאור ב-ינואר 1993

שורשים שלנו
לציון 50 שנה למרד גטו וארשה

1. דבר יו"ר הארגון, מרדכי הורביץ.
2. מכתב הערכה על פעילות הארגון, סטפן גראייק.
3. מכתב הערכה לארגון, ב. מאירצ'ק.
4. רשמי מסע, חיים נבון.
5. השואה וזעקתה, מיכאל דרורי.
6. לזכור ולא לשכוח, נילי גבריאל.
7. הצוואה הקדושה, רונית ברק.
8. מלגות לתלמידים על נושא השואה.
9. על חסידי אומות העולם, מורן קלינסקי.
10. הייתי שם, טל דובדובני.
11. "גאה אני בכם", ענת דודובני.
12. מיומנה של..., קרן הורביץ.
13. סיפור בפיסול, רות טטרקו.
14. בקעת הקהילות החרבות, יד ושם.
15. לזכרם של הראשונים ממייסדי הארגון.
16. גילוי המצבה והטמנת אפר קדושי הרוביישוב בבית העלמין בנחלת יצחק.
17. עדות וזיכרון, יודקה הלמן.
18. מכתב משנת 1942, מוטל ברנשטיין.
19. לזכרם של אריה (לולק) פרץ ורעייתו גיזלה.

ספר מס׳ 3 יצא לאור ב-ינואר 1994

OUR ROOTS
Dedicated to the Committee of Former Residents of Hrubieszow

נערך באנגלית, הוקדש לזכר הוועדה העולמית של תושבי הרוביישוב ממניחי היסודות של חברי הארגון, בזיכרון השואה, בתיעוד ובארגון, פעולות התנדבותיות בקרב הארגון, בתחום החינוך, כגון מלגות, עזרה הדדית, סיוע ותרומות לבתי חולים ונזקקים, ארגון מסעות למחנות ההשמדה, ותמיכה כספית בתלמידים מיעוטי יכולת, ארגון הרצאות בפני סטודנטים וערבי זיכרון.

משתתפים:
מ. הורביץ; מ. דרורי; ש. עמרי; ר. ברק; מ. בלנדר; ח. נבון; נ. דרורי; ו. שמיר; א. דובדובני; ר. שמיר; י. סנדלר; ר. הורביץ; ר. עמרי; רות טטרקו; ה. הורנשטיין; ש. הופמן.

ספר מס׳ 4 יצא לאור ב-מרץ 1994

שורשים שלנו
1. הדור שנעלם.
2. על חברנו קופל אסתרון.
3. ההנצחה המתמשכת.
4. דברים מאת: ניצה דרורי; יואל אסתרון; ענת דובדובני; ורדה שמיר.
5. דור השואה, מספר על תחושותיו ופעילותיו אז וכיום: אברהם זילברשטין; מלך עמרי; חיים נבון; רות טטרקו.

ספר מס׳ 5 יצא לאור ב-פברואר 1995

לזכר
500 שנה של חיי יהודים בהרוביישוב 1942 - 1440
סיכום ספרי שורשים שלנו בשפה האנגלית, מיועד לחברינו, בניהם ובנותיהם היושבים בנכר.

ספר מס׳ 6 יצא לאור ב-יוני 1998

The Izkor Book
500 years of Jewish Life in Hrubieszow 1440 – 1942
Sciana Pamieci

לזכר
500 שנה של חיי יהודים בהרוביישוב 1942 - 1440
סיכום ספרי שורשים שלנו בשפה הפולנית, מיועד לדוברי פולנית.

ספר מס׳ 7 יצא לאור ב-יולי 1998

ספר מס׳ 8 יצא לאור ב-יולי 1988

ספר מס׳ 9 יצא לאור ב-יולי 1987

ספר מס׳ 10 יצא לאור ב-יולי 1988

הנרי אורנשטיין

באדיבותום של חברינו הנרי אורנשטיין ורעייתו סוזי, יצאו לאור 3 ספרים, ממוספרים ב: 8, 9, ו-10; ספר 8, בעברית – בעריכת קלוד לאנצמן, מורשת יהודי הרוביישוב, מאלף על חיי יהודי הכפרים ועיירות הגטו הקטנות של מזרח אירופה, פולין, המדינות הבלטיות, ביילורוסיה ואוקראינה, את החיים בתקופות האתנחתא, שבאו בעקבות החיסולים (האקציות) כפי שכינו הנאצים.

הנרי אורנשטיין הוא אמן יוצא מן הכלל בתיאורם של יסורים אלה, הוא מצייר תמונה שאמיתותה ורגישותה מופתיות, וגורם לקורא לחוות את הזוועות, זאת בפשטות רבה, הוא יוצר עבורנו מחדש את תחושת הזמן עת בהשמדתה של יהדות אירופה. הספר המסומן בספרה 9, באנגלית, הינו תיאור רצף האירועים במהלך השואה, מוקדש לבני משפחתו שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם.

ספר ממוספר בספרה 10, מוקדש לחברו של הנרי אורנשטיין, גיבורו, אברם זילברשטין, שניהם ילידי העיר הרוביישוב, חברים עוד מנעוריהם, על אברם "המורד" אשר השכיל לקרוא את המפה ועלה לא"י עוד בשנות ה-30, ומכאן התגייס למלחמה בנאצים בהיותו קצין בכיר בצבא הבריטי...מול הנרי אורנשטיין, אף הוא ניהל את מאבקו במחנות הריכוז ובמצעדי המוות, שניהם ניצחו את המלחמה ואת השואה הנוראה, כל אחד בדרכו הוא.

מתוך מחוייבות רגשית ושבועתם של אלה שחוו את הנורא מכול...לזכור ולהנציח, על מנת שילמדו ויפנימו הדורות הבאים, ידעו ויחושו את אשר קרה ליהדות אירופה בכלל וליהודי הרוביישוב בפרט, בשואה האיומה אשר פקדה את עמנו, בעיר הזאת ושמה הרוביישוב, עיר אחת מני רבים מערים ועיירות באירופה, בה התגוררו דורות רבים, יהודים נאמנים , מסורים ונפלאים, מהם תלמידי חכמים, סוחרים, בעלי מלאכה, עסקני ציבור, פשוטי עם, סבלים ועגלונים, פעילי מפלגות ומדריכי נוער, סופרים, מחנכים והוגי דעות, כל זה הלך ואיננו עוד.

בעקבות האבדן הגדול שם נכחדה יהדות הרוביישוב, נתקבלה ההחלטה ע"י הנהלת העמותה, וזאת כדי שלא יישכח זכר עירנו לדורי דורות, יחד עם הנהלת בית הספר ע"ש חנקין בחולון (היום: קמפוס שרת"), על דעת המועצה הפדגוגית "חבורת התלמידים", מורים והורים...לאמץ את שמה ומורשתה של העיר הרוביישוב, כאקט של ביטוי סולידריות עם יוצאי העיר שעלו לארץ בטרם תחילת השואה ואלו אשר שרדו את התופת, בבחינת "דע מאין באת"...וכוחה של מדינה עצמאית.

ההוועד של של יוצאי הרוביישוב בישראל עת היווסדו

לפי סדר א-ב:	ועדת בקורת
יו"ר הוועד - הורביץ מרדכי	יו"ר שרר מאיר
מזכיר - עמרי שלום	לוי חנקה
איינהורן אברהם
אסתרון קופל (יעקב)
אקשטיין יעקב
גור-אריה מרדכי	הנהלת העמותה של "קרן קדושי הרוביישוב"
דרורי מיכאל	יו"ר העמותה - הורביץ מרדכי
וידרמן שושנה	מזכיר - עמרי שלום
וייס ישראל	אקשטיין יעקב
וסר בלומה	דרורי מיכאל
זילברשטין אברהם	נבון חיים
טטרקו רות
יונס (זינגר) שרה
לרר זלמן
נבון חיים
נץ חיים
ספקטור יעקב
עמרי מלך

אבות ומייסדים של הארגון

בנימין ינובר
יו"ר ראשון של הארגון, וממיסדיו עוד בשנת 1951, איש אשכולות ופעיל ציבורי, ניהל ביד רמה את ישיבות הוועד של קרן קדושי הרוביישוב בישראל ואת כנסי האזכרה השנתיים, בתבונה ובמסירות.

על הבנתו ויכולותיו תעיד דמותו האינטלקטואלית בארגון בני העיירה בארץ להניח את היסוד האיתן במסמך שפירסם בשם "אדם בעירו", שם תיאורים מרתקים על אבות שחלמו על "שיבת ציון" בטרם בוא הכורת, איש שניבא את העתיד והצליח להלהיב רבים מבני העיר לעלות ארצה בטרם השואה הנוראה.

בוני ינובר זכה להיענות רבה מקרב הפעילים בארגון בארץ ובחו"ל, בעבודת צוות אינטינסיבית ובדרכי נועם. וכפי שמופיע ב"פנקס הרוביישוב" משנת 1962, היה בין הבולטים והיזמים בלרתום רשימה עשירה של דמויות מוכרות ורבים אחרים שהיו ופעלו כבר בהיותם חברי הוועד הראשון שהגה, ביצע והוציא לאור את האלבום ההיסטורי המקיף "פנקס הרוביישוב".

מייצ'ה הופמן
העורך של "פנקס הרוביישוב"

דמות חינוכית טיפוסית, אציל נפש, רבים מפעילי הארגון נמנו על חניכיו עוד מימי בית הספר "תל-חי" שבהרוביישוב. מייצ'ה היה עורכו הראשי ויוזמו של פנקס הרוביישוב בישראל, הוא קבע שנת הוצאתו לאור 1962 כעשור לציון יסודו של הארגון ועשרים שנה לחורבנה של העיירה, גירוש יהודיה וחיסולו של הגטו היהודי בהרוביישוב.

הוא הקדיש מזמנו, כשרונו ומרצו כחלוץ, מורה ומחנך, ונחשב כמטאור בהופעתו ובתחום ביצועיו, הוא גרם למהפכה בקרב הנוער ובחיים הציבוריים בעיר, הביא למפנה במשנתו ובמסירותו בלהשפיע ולהלהיב בתפיסת עולמו הציונית והחלוצית, הוא הצטיין במיוחד בריכוז החומר הרב להוצאת הספר הראשון "פנקס הרוביישוב", ובסיועו של חברנו יהודה הופמן, וחברי ועד נוספים באותה תקופה, להניח את היסודות האיתנים והמוסריים המנחים את הארגון על פי דרכו עד עצם היום הזה.

אברהם צימרמן
מזכיר וגזבר הארגון עוד מיומו הראשון

יזם איש ארגון ומסור לשליחותו הציבורית, מילא בנאמנות את תפקידו כמזכיר וגזבר ראשון של הארגון מיום הקמתו.

אברהם צימרמן הצטיין ביכולותיו הרבות לעשייה למען הזולת, תוך חברות עמוקה ולבבית בטיפולו היומיומי בכל ענייני תקציב הארגון, ובמילוי שליחותו בקרב יוצאי הרוביישוב בישראל ובנכר.

אברהם ורחל צימרמן ציוו רכושם להענקת מלגות לתלמידי קמפוס שרת, על עבודת כתיבה וזיכרון השואה.

יוסף-אהרן אלמוגי
היה ראש עיריית חיפה, שר בממשלת ישראל ויו"ר הסוכנות היהודית.

נולד בשם יוסף-אהרן קרלנבוים בעיירה הרוביישוב שבפולין למשפחה של חסידי בעלז, בשנת1929 לאחר תום לימודיו התיכוניים עלה לארץ ישראל והצטרף לגרעין בשם "הכובש" שעסק בכיבוש העבודה בפתח תקווה ובכפר סבא בשנת 1932 עלה הגרעין להתיישבות בקיבוץ רמת הכובש). אלמוגי המשיך לעבוד כפועל בפרדסי כפר סבא.)

בשנת 1937 עבר אלמוגי לחיפה ומונה על ידי ראש עירית חיפה אבא חושי לראש פלוגות הפועל. אלמוגי, שהיה חבר ארגון ההגנה התגייס לצבא הבריטי והיה ממתנדבי היישוב בחיל החפרים ושירת במצרים, לוב ויוון, ובאפריל 1941 נפל בשבי גרמניה הנאצית עם עוד כ-1,500 חיילים מארץ-ישראל נוספים, ונכלא במחנה השבויים הידוע לשימצה סטלג 8B בשלזיה עד שנת 1945.

ב-1948 עיברת את שמו ל"אלמוגי", בין השנים 1951–1958 כיהן כמזכיר מועצת פועלי חיפה, מטעם מפא"י. בתקופה זו עמד מאחורי השביתה הגדולה במפעל אתא בשנת 1961 התמנה לתפקיד מזכ"ל מפא"י, ומשנת 1955 כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י וכן כיהן כשר בלי תיק עד שבסוף אוקטובר 1962 מונה לשר השיכון והפיתוח. הוא המשיך לכהן בתפקיד זה עד מאי 1965, עת התפטר מהממשלה והצטרף לרפ"י. בין 1963 ל-1965 שימש גם כיו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר ובין 1963 ל-1966 גם כיו"ר חברת החשמל.

לאחר פרישתו של דוד בן-גוריון ממפא"י, הצטרף אליו אלמוגי והיה ממקימי מפלגת רפ"י. לאחר איחוד רפ"י עם מפלגת העבודה הישראלית שב אלמוגי אל המפלגה והצטרף לממשלה כשר העבודה.

בשנת 1974 נבחר לתפקיד ראש עיריית חיפה כשסיעתו היא הגדולה ביותר במועצת עיריית חיפה עם 16 מושבים (מנדטים). אלמוגי כיהן בתפקיד זה עד שנת 1975, בה נבחר לתפקיד יו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.

אלמוגי היה חלוץ משמרי ההנצחה, ועשה רבות למען זיכרכון השואה בכלל וקדושי העיר הרוביישוב, בה נולד.

לולק אריה (פרץ)

יחד עם רעייתו גיזלה, שרדו את השואה עת יצאו מלבוב לווארשה, שם היה מוכר בקרב חוגי המוזיקאים והאמנים הפולנים אשר ציידו אותם בניירות אריים, כך נוצרו להם חיים בטוחים יותר. אריה לא שקד על שמריו וחי חיים כפולים, כפולני כביכול וכלוחם בכובש הנאצי, כחבר במחתרת "ארמיה קראיובה", מחתרת הצבא הפולני.

אריה זכה באותות הצטיינות על עוז רוחו ולחימתו העיקשת והאמיצה והגיע לדרגת קפיטן (סרן), של הצבא הפולני החופשי, רעייתו גיזלה שיתפה פעולה לצדו כאחות רחמנייה ומסורה במשימתה, הם השתתפו יחד במרד הפולנים בווארשה, וכקצין בצבא הפולני, ניצל את מעמדו בעזרה לזולת. הוא הקדיש כל חייו למען הזולת ולבני עירו, היה בין היזמים בהעלאת עצמותיהם ואפרם של חלק מקדושי יהודי הרוביישוב, ולהביאם לקבורה בישראל, מבצע מסובך ורצוף סכנות. הוא נמנה עם מייסדי קרן קדושי הרוביישוב בישראל, שכל מטרתם הייתה שימור המורשת והתרבות על גווניה, בת מאות השנים של יהודי העיירה שנרצחו. אריה לולק הוריש את כל רכושו למימון מפעל ההנצחה של הארגון.

מרדכי הורביץ
יו"ר ה-II של הארגון

פעיל ציבור, איש אשכולות, ציוני ברמ"ח אבריו, נושא השואה תמיד עמד בראש מעייניו, היה בין אלה שהידקו את הקשר הרגשי והחינוכי עם הדור הצעיר, היה בין יזמי הטמנת האפר יחד עם מגילת שמות קדושי העיר וגילוי המצבה שהוקמה לזכר קהילת הרוביישוב והסביבה בבית העלמין בנחלת יצחק, בכ"ט בסיוון, תשכ"ט, ובין הללו שקבעו כי יום הזיכרון ייקבע באותו יום או סמוך לו, דהיינו ה- 15 ביוני מדי שנה, ואכן צוואתו מתגשמת בידי אלה ממשיכי דרכו.

ביזמתו הברוכה הגה את ההוצאה לאור של סדרת חוברות "שורשים שלנו", עדות נצח לקהילה ממנה בא וסיקור נרחב על פעילויות העמותה, בעברית, אנגלית ופולנית, כהמשך ל"פנקס הרוביישוב" שיצא לאור ביוני 1962.

זלמן שזר (רושוב), נשיא המדינה בעת ההיא, שלח אגרת הודיה...שהחיינו והגיענו, וציין כי הוא עצמו נצר למשפחת הרב מאיר ושם העיר הרוביישוב אצור בשם משפחתו המקורי.

שלום עמרי
המזכיר השני של הארגון

ציוני נלהב, דרכו לארץ ישראל הייתה ארוכה ומפותלת, בכפור של 40 מעלות מתחת לאפס ביערות סיביר, בודד וגלמוד, מוכה ומפוחד, שהייה באוזבקיסטן, מעבר חזרה לפולין השדודה עם קץ המלחמה הנוראה, משם לעיר הולדתו הרוביישוב, אבדן אמו וחלק מבני משפחתו, ולאחר נדודים קשים דרך צ'כיה, גרמניה והולנד, מפגש עם אחיו מלך, קצין בכיר מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי, שבדרך לא דרך מצא אותו לאחר חיפושים מפרכים, עלה לארץ על ספינת המעפילים "ביריה", משם לכליאה במחנה מעצר בריטי בעתלית.

בלבו נותרה צלקת שלעולם לא תגליד, לזכור ולא לשכוח, מהגשר על ה"בוג" המחבר בין הרוביישוב לרוסיה הלבנה, שם נורו ונרצחו הללו ששרדו את מצעד המוות אך לא עמד כוחם להמשיך את מנוסתם, לא עוד קיום כעם חסר מולדת, ללא מגן וערך.

שלום עמרי הקדיש את זמנו ומרצו בדרכים שונות לזיכרון השואה והנחלת המורשת היהודית לדורות הבאים, וביזמתו החליט הארגון ב-1983 להקים "קרן לקדושי הרוביישוב", הודות לשיתוף פעולה ממשפחות דרוקר מניו-יורק ופוצר ממינכן.

אלקנה איינהורן
הגזבר המיתולוגי של הקרן

ציוני משכיל וקפדן, ישר דרך וכל ייעודו התרכז בלספר ולהנחיל לבנינו ומשפחותינו את החלום, השאיפה, החזון ושותפות הגורל עם התנועות הציוניות והחלוציות בקרב בני הנוער בהרוביישוב, עידוד עלייה וחידוש נחלתנו בא"י.

קיים פגישות סודיות (בטרם קום המדינה) עם "קיבוץ והכשרה", שליחים ששהו בקרבת מקום וראו את העתיד ההולך ומתדרדר, אך זוועת השואה עדיין לא הגיעה אליהם, אך הפעילות של אנשי הקהילה שם בשיתוף פעילים כאיינהורן ודומיו, הייתה מאורגנת ומופנמת כהלכה, וזאת בזכות פעילותם של מאות צעירים אשר הצליחו לקבל "סרטיפיקטים" (אשרת עלייה) ובכך הצילו נפשם מציפורני הנאצים.

מיכאל דרורי
חבר הנהלה של הקרן מיום היווסדה, אחד מעמודי התווך בו זכה הארגון, איש חינוך רב פעלים אשר טבע את האמרה בלב הדור הצעיר, כי: "מצבה רוחנית חשובה לא פחות ממצבת אבן". זוהי תמצית המילה "זיכרון" - להנציח את התלאות אך עם זאת גם את היופי והחן של הקורבן, את העשייה וחיי הרוח של הקהילה היקרה, על התגלמותה האנושית, עושרה האינטלקטואלי והיצירתי, באתוס והמסורת של עם ישראל, במעשיהם שמשו ומשמשים לנו אות ומופת.

בדרכו החינוכית נרתמו החברים, על כן הוחלט במקום מצבת אבן לזכר הקדושים, להקים מצבה רוחנית וסמלית, דרך אימוץ הקהילה ע"י בית הספר "חנקין" (היום: תיכון קמפוס שרת) ובכך להנציח זכרם של יהודי הרוביישוב בקרב הדור הצעיר, להכיר ולכבד, לספר ולשמוע, תוך התחשבות ברגשותיהם העדינות, להסביר ולעורר את תודעת השיפוט והצדק בקרבם וזאת במסגרת החינוך לערכים נאצלים ולאהבת האדם באשר הוא.

מיכאל דרורי למד בצעירות ב"חדר" ולאחר מכן בגימנסיה, ו"בסמינריון למורי דת-משה", בווארשה, וכמורה מוסמך החל ללמד עברית ויידיש בלבוב, שם השתלם בפדגוגיה עד עלות הנאצים עת שולח למחנה כפייה ומחנות ריכוז, שם בילה 5 שנות מרורים, עד לסיום המלחמה, עשה עליה ב-1946, התיישב בעיר חולון ועסק בהוראה מיד עם בואו לארץ ישראל. התנדב ל"הגנה" ושירת בצה"ל, וניהל את בית הספר ע"ש חנקין בחולון.

קופל אסתרון
חבר מזכירות הארגון של יוצאי הרוביישוב בישראל, היה שותף נאמן ומסור בכל מפעלי ההנצחה, דבר שהעיד על דרכו האצילית ונפשו הרגישה. באישיותו ובתכונותיו של עשייה בשקט המתאפיינת בצניעות ובלבביות.

אסתרון הקדיש את מרצו וזמנו בהנצחה וזיכרון אשר הוקדשו לקהילת יהודי הרוביישוב בפרט ובראייה כלל עולמית ככלל. לזכר בני משפחתו שנספו בשואה החליף שם משפחתו מ: קופל רבינוביץ, לשם יעקב אסתרון, לזכר הוריו אסתר ואהרון.

בהסבת שם משפחה בן דורי דורות הינו ביטוי לשאיפה להנחיל את המורשת המשפחתית לדורות הבאים, מכאן הכמיהה לראות בדור ההמשך את הרציפות וההמשכיות בשמירת המסורת היהודית הקדושה, והשורשים של קהילה בת 500 שנה ויותר שנכחדה וממנה נותרו אודים ואפר, אך הזיכרון לעולמי עד חי וקיים. קופל למד משפטים בפולין, יזמה קשה לעצמה בימים ההם לצעיר יהודי בשלהי שנות השלושים של המאה ה-20 להתקבל לחוג יוקרתי באוניברסיטה שם, אך קופל לא ויתר, אלא שהמלחמה שיבשה תכניותיו.

הוא ניצל ממכונת הרצח הגרמנית היחיד מבין משפחתו, עלה לא"י בגבו והתגלגל לשיכוני עולים בחולות של חולון, וקופל הוא כבר יעקב. היה צריך לפרנס את אשתו וילדיו, הפשיל שרוולים והחל לעסוק בהקמת עמודי חשמל ברחבי ישראל הצעירה, עד שמצא מקומו הצנוע כמנהל מרפאות של קופת חולים. רעייתו גניה שלמדה מתימטיקה בצעירותה בפולין, נחלצה אף היא בדרך לא דרך מהשואה, אלא שבישראל של שנות החמישים נאלצה להסתפק בעבודות מזדמנות, אך בבוא העת הצליחה להשתלב במערכת החינוך וזכתה בתעודת הוראה ונהייתה לאחת המורות המבוקשות למתמטיקה.

החינוך למצוינות:
קופל וגניה רעייתו, או יעקב וזהבה, עבדו כל חייהם אבל לא צברו רכוש. הם השקיעו בילדיהם, חיו חיים צנועים אך מאושרים על כך שהם ניצחו את היטלר ותכניותיו. הם מעולם לא התחרטו על הבחירה בישראל והתגאו בארצם.

בניהם, אהרון ויואל, רואים עצמם כשותפים וממשיכי דרכם במפעל ההנצחה, העזרה לזולת ובנשיאת לפיד המצוינות שאפיינה דרכם של אבות אבותיהם.

אהרון אסתרון
יו"ר השליש של הארגון

יו"ר ה-III של הארגון (עמותת קרן קדושי הרוביישוב), דור שני לשואה. בנם של יעקב (קופל רבינוביץ) אסתרון וזהבה (גניה) אסתרון, הצעיד את העמותה

למעמד ציבורי מכובד, בנה קשרים לבביים עם עמיתים ומנהיגי ציבור בעיר הרוביישוב, ובארץ הידק עוד יותר את הזיקה ההדדית עם "קמפוס שרת" על מנהליו, מוריו ותלמידיו, והפך לאוזן קשבת מול כל בעיה ובקשה בהקצאת תקציב למלגות שנתיים, הקמת חדר משחקים לילדים מאושפזים בבית החולים ע"ש וולפסון, מימון ועזרה לתלמידים במסעם למחנות הריכוז בפולין, ארגון פעילויות וערבי זיכרון מדי שנה ועוד.

אהרון אסתרון ממייסדי חברת אסתר טכנולוגויות, חברה המשווקת את MyCells, המשווקת בארצות הברית באישור ה-FDA, בתחום האורתופדיה וריפוי פצעים.

תרומה ע"ס 50,000 ₪ עבור הקמת אולם-קבלה במחלקת ילדים, בבית החולים וולפסון בחולון,
מימין לשמאל: מנהל בית החולים, פרופ' משיח; גזבר העמותה א. איינהורן; ויו"ר קרן קדושי הרוביישוב, א. אסתרון.