דבריה של פטרישיה הופמן ברנשטיין

נתבקשתי לשאת דברים משום היותי נכדתו של אפרים זלמן הופמן, אשר הגר לטקסס מהעיר הרובישוב, בשנת 1913. משפחתנו הגיעה לכאן היום מכל רחבי ארה"ב, ואני שואלת מדוע אנו צאצאי משפחת הופמן נמצאים כאן היום הזה? אנו כאן בגלל הקשר המשפחתי, אנו כאן משום אהבתנו לאבינו כפי שהוא אהב את אביו, אנו כאן משום שאיכפת לנו את אשר קרה ליהודי הרובישוב, משום שאנו נושאים בגאווה את מורשת יהדות פולין בעמקי לבנו, אנו כאן משום היותנו כיתר בני עמנו, בכל רחבי העולם המצהירים כי לעולם לא נשכח. 

אני מדמיינת לעצמי לפעמים מה יכול היה לקרות אילו עדה זו לא הייתה נכחדת. קרוב לוודאי כי למשפחתי יכול היה להיות דודים ודודות רבים, בעיר זו היום. יכולנו לבוא אליהם לביקור כפי האמריקאים האירים עושים כיום באירלנד, ואמריקאים ממוצא איטלקי המבקרים את משפחותיהם באיטליה, לתהות על צורת חייהם וליהנות אתם, כיתר האמריקאים ממוצא פולני המבקשים לגלות את שורשיהם כאן. יתכן כי משפחותינו אילו היו בחיים היו באים לבקרנו בארה"ב, יתכן והיינו לומדים לאהוב ארץ מוצאנו. 

אבל בני משפחותינו נגזלו מאתנו, המרקם היקר של משפחותינו אבד ועלה על המוקד, ללא שוב וללא זכר. את הזוועה לא ניתן לקלוט, אובדן הבוגרים שלא ניתנה להם ההזדמנות להזדקן, ילדים שלא יכלו להתבגר, ונכדים ונינים שלא נולדו. 

באנו לכאן היום לשם כיבוד כל יהדות הרובישוב, כיבוד משפחת סבי וחברים שנקטפו, וצאצאיהם שלעולם לא ניתנה להם ההזדמנות להיוולד. באנו לכאן ע"מ לומר להם כי אנו אוהבים אותם, להתאבל בשבילם ולהבטיח כי שואה כזו לעולם לא תשנה. באנו לטקס זה ע"מ להבטיח כי יהדות הרובישוב תיזכר לעולמי עד. 

באנו לתפילת "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד". אנו כאן לא רק להיזכר אך גם לוודא את חלקנו בקיום הזיכרון ולדאוג כי זוועה כזו לעולם, במשך חיי המין האנושי לא תשוב ותכה שוב