ממיסדי העמותה

אבות ומייסדים של הארגון

בנימין ינובר
יו"ר ראשון של הארגון, וממיסדיו עוד בשנת 1951, איש אשכולות ופעיל ציבורי, ניהל ביד רמה את ישיבות הוועד של קרן קדושי הרוביישוב בישראל ואת כנסי האזכרה השנתיים, בתבונה ובמסירות.

על הבנתו ויכולותיו תעיד דמותו האינטלקטואלית בארגון בני העיירה בארץ להניח את היסוד האיתן במסמך שפירסם בשם "אדם בעירו", שם תיאורים מרתקים על אבות שחלמו על "שיבת ציון" בטרם בוא הכורת, איש שניבא את העתיד והצליח להלהיב רבים מבני העיר לעלות ארצה בטרם השואה הנוראה.

בוני ינובר זכה להיענות רבה מקרב הפעילים בארגון בארץ ובחו"ל, בעבודת צוות אינטינסיבית ובדרכי נועם. וכפי שמופיע ב"פנקס הרוביישוב" משנת 1962, היה בין הבולטים והיזמים בלרתום רשימה עשירה של דמויות מוכרות ורבים אחרים שהיו ופעלו כבר בהיותם חברי הוועד הראשון שהגה, ביצע והוציא לאור את האלבום ההיסטורי המקיף "פנקס הרוביישוב".

מייצ'ה הופמן
העורך של "פנקס הרוביישוב"

דמות חינוכית טיפוסית, אציל נפש, רבים מפעילי הארגון נמנו על חניכיו עוד מימי בית הספר "תל-חי" שבהרוביישוב. מייצ'ה היה עורכו הראשי ויוזמו של פנקס הרוביישוב בישראל, הוא קבע שנת הוצאתו לאור 1962 כעשור לציון יסודו של הארגון ועשרים שנה לחורבנה של העיירה, גירוש יהודיה וחיסולו של הגטו היהודי בהרוביישוב.

הוא הקדיש מזמנו, כשרונו ומרצו כחלוץ, מורה ומחנך, ונחשב כמטאור בהופעתו ובתחום ביצועיו, הוא גרם למהפכה בקרב הנוער ובחיים הציבוריים בעיר, הביא למפנה במשנתו ובמסירותו בלהשפיע ולהלהיב בתפיסת עולמו הציונית והחלוצית, הוא הצטיין במיוחד בריכוז החומר הרב להוצאת הספר הראשון "פנקס הרוביישוב", ובסיועו של חברנו יהודה הופמן, וחברי ועד נוספים באותה תקופה, להניח את היסודות האיתנים והמוסריים המנחים את הארגון על פי דרכו עד עצם היום הזה.

אברהם צימרמן
מזכיר וגזבר הארגון עוד מיומו הראשון

יזם איש ארגון ומסור לשליחותו הציבורית, מילא בנאמנות את תפקידו כמזכיר וגזבר ראשון של הארגון מיום הקמתו.

אברהם צימרמן הצטיין ביכולותיו הרבות לעשייה למען הזולת, תוך חברות עמוקה ולבבית בטיפולו היומיומי בכל ענייני תקציב הארגון, ובמילוי שליחותו בקרב יוצאי הרוביישוב בישראל ובנכר.

אברהם ורחל צימרמן ציוו רכושם להענקת מלגות לתלמידי קמפוס שרת, על עבודת כתיבה וזיכרון השואה.

יוסף-אהרן אלמוגי
היה ראש עיריית חיפה, שר בממשלת ישראל ויו"ר הסוכנות היהודית.

נולד בשם יוסף-אהרן קרלנבוים בעיירה הרוביישוב שבפולין למשפחה של חסידי בעלז, בשנת1929 לאחר תום לימודיו התיכוניים עלה לארץ ישראל והצטרף לגרעין בשם "הכובש" שעסק בכיבוש העבודה בפתח תקווה ובכפר סבא בשנת 1932 עלה הגרעין להתיישבות בקיבוץ רמת הכובש). אלמוגי המשיך לעבוד כפועל בפרדסי כפר סבא.)

בשנת 1937 עבר אלמוגי לחיפה ומונה על ידי ראש עירית חיפה אבא חושי לראש פלוגות הפועל. אלמוגי, שהיה חבר ארגון ההגנה התגייס לצבא הבריטי והיה ממתנדבי היישוב בחיל החפרים ושירת במצרים, לוב ויוון, ובאפריל 1941 נפל בשבי גרמניה הנאצית עם עוד כ-1,500 חיילים מארץ-ישראל נוספים, ונכלא במחנה השבויים הידוע לשימצה סטלג 8B בשלזיה עד שנת 1945.

ב-1948 עיברת את שמו ל"אלמוגי", בין השנים 1951–1958 כיהן כמזכיר מועצת פועלי חיפה, מטעם מפא"י. בתקופה זו עמד מאחורי השביתה הגדולה במפעל אתא בשנת 1961 התמנה לתפקיד מזכ"ל מפא"י, ומשנת 1955 כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י וכן כיהן כשר בלי תיק עד שבסוף אוקטובר 1962 מונה לשר השיכון והפיתוח. הוא המשיך לכהן בתפקיד זה עד מאי 1965, עת התפטר מהממשלה והצטרף לרפ"י. בין 1963 ל-1965 שימש גם כיו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר ובין 1963 ל-1966 גם כיו"ר חברת החשמל.

לאחר פרישתו של דוד בן-גוריון ממפא"י, הצטרף אליו אלמוגי והיה ממקימי מפלגת רפ"י. לאחר איחוד רפ"י עם מפלגת העבודה הישראלית שב אלמוגי אל המפלגה והצטרף לממשלה כשר העבודה.

בשנת 1974 נבחר לתפקיד ראש עיריית חיפה כשסיעתו היא הגדולה ביותר במועצת עיריית חיפה עם 16 מושבים (מנדטים). אלמוגי כיהן בתפקיד זה עד שנת 1975, בה נבחר לתפקיד יו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.

אלמוגי היה חלוץ משמרי ההנצחה, ועשה רבות למען זיכרכון השואה בכלל וקדושי העיר הרוביישוב, בה נולד.

לולק אריה (פרץ)

יחד עם רעייתו גיזלה, שרדו את השואה עת יצאו מלבוב לווארשה, שם היה מוכר בקרב חוגי המוזיקאים והאמנים הפולנים אשר ציידו אותם בניירות אריים, כך נוצרו להם חיים בטוחים יותר. אריה לא שקד על שמריו וחי חיים כפולים, כפולני כביכול וכלוחם בכובש הנאצי, כחבר במחתרת "ארמיה קראיובה", מחתרת הצבא הפולני.

אריה זכה באותות הצטיינות על עוז רוחו ולחימתו העיקשת והאמיצה והגיע לדרגת קפיטן (סרן), של הצבא הפולני החופשי, רעייתו גיזלה שיתפה פעולה לצדו כאחות רחמנייה ומסורה במשימתה, הם השתתפו יחד במרד הפולנים בווארשה, וכקצין בצבא הפולני, ניצל את מעמדו בעזרה לזולת. הוא הקדיש כל חייו למען הזולת ולבני עירו, היה בין היזמים בהעלאת עצמותיהם ואפרם של חלק מקדושי יהודי הרוביישוב, ולהביאם לקבורה בישראל, מבצע מסובך ורצוף סכנות. הוא נמנה עם מייסדי קרן קדושי הרוביישוב בישראל, שכל מטרתם הייתה שימור המורשת והתרבות על גווניה, בת מאות השנים של יהודי העיירה שנרצחו. אריה לולק הוריש את כל רכושו למימון מפעל ההנצחה של הארגון.

מרדכי הורביץ
יו"ר ה-II של הארגון

פעיל ציבור, איש אשכולות, ציוני ברמ"ח אבריו, נושא השואה תמיד עמד בראש מעייניו, היה בין אלה שהידקו את הקשר הרגשי והחינוכי עם הדור הצעיר, היה בין יזמי הטמנת האפר יחד עם מגילת שמות קדושי העיר וגילוי המצבה שהוקמה לזכר קהילת הרוביישוב והסביבה בבית העלמין בנחלת יצחק, בכ"ט בסיוון, תשכ"ט, ובין הללו שקבעו כי יום הזיכרון ייקבע באותו יום או סמוך לו, דהיינו ה- 15 ביוני מדי שנה, ואכן צוואתו מתגשמת בידי אלה ממשיכי דרכו.

ביזמתו הברוכה הגה את ההוצאה לאור של סדרת חוברות "שורשים שלנו", עדות נצח לקהילה ממנה בא וסיקור נרחב על פעילויות העמותה, בעברית, אנגלית ופולנית, כהמשך ל"פנקס הרוביישוב" שיצא לאור ביוני 1962.

זלמן שזר (רושוב), נשיא המדינה בעת ההיא, שלח אגרת הודיה...שהחיינו והגיענו, וציין כי הוא עצמו נצר למשפחת הרב מאיר ושם העיר הרוביישוב אצור בשם משפחתו המקורי.

שלום עמרי
המזכיר השני של הארגון

ציוני נלהב, דרכו לארץ ישראל הייתה ארוכה ומפותלת, בכפור של 40 מעלות מתחת לאפס ביערות סיביר, בודד וגלמוד, מוכה ומפוחד, שהייה באוזבקיסטן, מעבר חזרה לפולין השדודה עם קץ המלחמה הנוראה, משם לעיר הולדתו הרוביישוב, אבדן אמו וחלק מבני משפחתו, ולאחר נדודים קשים דרך צ'כיה, גרמניה והולנד, מפגש עם אחיו מלך, קצין בכיר מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי, שבדרך לא דרך מצא אותו לאחר חיפושים מפרכים, עלה לארץ על ספינת המעפילים "ביריה", משם לכליאה במחנה מעצר בריטי בעתלית.

בלבו נותרה צלקת שלעולם לא תגליד, לזכור ולא לשכוח, מהגשר על ה"בוג" המחבר בין הרוביישוב לרוסיה הלבנה, שם נורו ונרצחו הללו ששרדו את מצעד המוות אך לא עמד כוחם להמשיך את מנוסתם, לא עוד קיום כעם חסר מולדת, ללא מגן וערך.

שלום עמרי הקדיש את זמנו ומרצו בדרכים שונות לזיכרון השואה והנחלת המורשת היהודית לדורות הבאים, וביזמתו החליט הארגון ב-1983 להקים "קרן לקדושי הרוביישוב", הודות לשיתוף פעולה ממשפחות דרוקר מניו-יורק ופוצר ממינכן.

אלקנה איינהורן
הגזבר המיתולוגי של הקרן

ציוני משכיל וקפדן, ישר דרך וכל ייעודו התרכז בלספר ולהנחיל לבנינו ומשפחותינו את החלום, השאיפה, החזון ושותפות הגורל עם התנועות הציוניות והחלוציות בקרב בני הנוער בהרוביישוב, עידוד עלייה וחידוש נחלתנו בא"י.

קיים פגישות סודיות (בטרם קום המדינה) עם "קיבוץ והכשרה", שליחים ששהו בקרבת מקום וראו את העתיד ההולך ומתדרדר, אך זוועת השואה עדיין לא הגיעה אליהם, אך הפעילות של אנשי הקהילה שם בשיתוף פעילים כאיינהורן ודומיו, הייתה מאורגנת ומופנמת כהלכה, וזאת בזכות פעילותם של מאות צעירים אשר הצליחו לקבל "סרטיפיקטים" (אשרת עלייה) ובכך הצילו נפשם מציפורני הנאצים.

מיכאל דרורי
חבר הנהלה של הקרן מיום היווסדה, אחד מעמודי התווך בו זכה הארגון, איש חינוך רב פעלים אשר טבע את האמרה בלב הדור הצעיר, כי: "מצבה רוחנית חשובה לא פחות ממצבת אבן". זוהי תמצית המילה "זיכרון" - להנציח את התלאות אך עם זאת גם את היופי והחן של הקורבן, את העשייה וחיי הרוח של הקהילה היקרה, על התגלמותה האנושית, עושרה האינטלקטואלי והיצירתי, באתוס והמסורת של עם ישראל, במעשיהם שמשו ומשמשים לנו אות ומופת.

בדרכו החינוכית נרתמו החברים, על כן הוחלט במקום מצבת אבן לזכר הקדושים, להקים מצבה רוחנית וסמלית, דרך אימוץ הקהילה ע"י בית הספר "חנקין" (היום: תיכון קמפוס שרת) ובכך להנציח זכרם של יהודי הרוביישוב בקרב הדור הצעיר, להכיר ולכבד, לספר ולשמוע, תוך התחשבות ברגשותיהם העדינות, להסביר ולעורר את תודעת השיפוט והצדק בקרבם וזאת במסגרת החינוך לערכים נאצלים ולאהבת האדם באשר הוא.

מיכאל דרורי למד בצעירות ב"חדר" ולאחר מכן בגימנסיה, ו"בסמינריון למורי דת-משה", בווארשה, וכמורה מוסמך החל ללמד עברית ויידיש בלבוב, שם השתלם בפדגוגיה עד עלות הנאצים עת שולח למחנה כפייה ומחנות ריכוז, שם בילה 5 שנות מרורים, עד לסיום המלחמה, עשה עליה ב-1946, התיישב בעיר חולון ועסק בהוראה מיד עם בואו לארץ ישראל. התנדב ל"הגנה" ושירת בצה"ל, וניהל את בית הספר ע"ש חנקין בחולון.

קופל אסתרון
חבר מזכירות הארגון של יוצאי הרוביישוב בישראל, היה שותף נאמן ומסור בכל מפעלי ההנצחה, דבר שהעיד על דרכו האצילית ונפשו הרגישה. באישיותו ובתכונותיו של עשייה בשקט המתאפיינת בצניעות ובלבביות.

אסתרון הקדיש את מרצו וזמנו בהנצחה וזיכרון אשר הוקדשו לקהילת יהודי הרוביישוב בפרט ובראייה כלל עולמית ככלל. לזכר בני משפחתו שנספו בשואה החליף שם משפחתו מ: קופל רבינוביץ, לשם יעקב אסתרון, לזכר הוריו אסתר ואהרון.

בהסבת שם משפחה בן דורי דורות הינו ביטוי לשאיפה להנחיל את המורשת המשפחתית לדורות הבאים, מכאן הכמיהה לראות בדור ההמשך את הרציפות וההמשכיות בשמירת המסורת היהודית הקדושה, והשורשים של קהילה בת 500 שנה ויותר שנכחדה וממנה נותרו אודים ואפר, אך הזיכרון לעולמי עד חי וקיים. קופל למד משפטים בפולין, יזמה קשה לעצמה בימים ההם לצעיר יהודי בשלהי שנות השלושים של המאה ה-20 להתקבל לחוג יוקרתי באוניברסיטה שם, אך קופל לא ויתר, אלא שהמלחמה שיבשה תכניותיו.

הוא ניצל ממכונת הרצח הגרמנית היחיד מבין משפחתו, עלה לא"י בגבו והתגלגל לשיכוני עולים בחולות של חולון, וקופל הוא כבר יעקב. היה צריך לפרנס את אשתו וילדיו, הפשיל שרוולים והחל לעסוק בהקמת עמודי חשמל ברחבי ישראל הצעירה, עד שמצא מקומו הצנוע כמנהל מרפאות של קופת חולים. רעייתו גניה שלמדה מתימטיקה בצעירותה בפולין, נחלצה אף היא בדרך לא דרך מהשואה, אלא שבישראל של שנות החמישים נאלצה להסתפק בעבודות מזדמנות, אך בבוא העת הצליחה להשתלב במערכת החינוך וזכתה בתעודת הוראה ונהייתה לאחת המורות המבוקשות למתמטיקה.

החינוך למצוינות:
קופל וגניה רעייתו, או יעקב וזהבה, עבדו כל חייהם אבל לא צברו רכוש. הם השקיעו בילדיהם, חיו חיים צנועים אך מאושרים על כך שהם ניצחו את היטלר ותכניותיו. הם מעולם לא התחרטו על הבחירה בישראל והתגאו בארצם.

בניהם, אהרון ויואל, רואים עצמם כשותפים וממשיכי דרכם במפעל ההנצחה, העזרה לזולת ובנשיאת לפיד המצוינות שאפיינה דרכם של אבות אבותיהם.

אהרון אסתרון
יו"ר השליש של הארגון

יו"ר ה-III של הארגון (עמותת קרן קדושי הרוביישוב), דור שני לשואה. בנם של יעקב (קופל רבינוביץ) אסתרון וזהבה (גניה) אסתרון, הצעיד את העמותה

למעמד ציבורי מכובד, בנה קשרים לבביים עם עמיתים ומנהיגי ציבור בעיר הרוביישוב, ובארץ הידק עוד יותר את הזיקה ההדדית עם "קמפוס שרת" על מנהליו, מוריו ותלמידיו, והפך לאוזן קשבת מול כל בעיה ובקשה בהקצאת תקציב למלגות שנתיים, הקמת חדר משחקים לילדים מאושפזים בבית החולים ע"ש וולפסון, מימון ועזרה לתלמידים במסעם למחנות הריכוז בפולין, ארגון פעילויות וערבי זיכרון מדי שנה ועוד.

אהרון אסתרון ממייסדי חברת אסתר טכנולוגויות, חברה המשווקת את MyCells, המשווקת בארצות הברית באישור ה-FDA, בתחום האורתופדיה וריפוי פצעים.

תרומה ע"ס 50,000 ₪ עבור הקמת אולם-קבלה במחלקת ילדים, בבית החולים וולפסון בחולון,
מימין לשמאל: מנהל בית החולים, פרופ' משיח; גזבר העמותה א. איינהורן; ויו"ר קרן קדושי הרוביישוב, א. אסתרון.